תמר אלמוג|עוז אלמוג   

פרידה משרוליק - סיקור בתקשורת

 

הספר אוזכר במגוון כלי תקשורת וביניהם:

ערוץ 10 (לונדון וקירשנבאום)

הערוץ האקדמי (שיחות)

גלי צה"ל (ספרים רבותי ספרים; נכון להבוקר)

רדיו ללא הספקה

קול ישראל - רשת ב' (הערכת מצב; מעבירים לראשון; יובל+שש)

המחזה מילנו, הקאמרי החדש (קטעים מתוך הספר צוטטו בתכניה)

המשפט (סקירת ספרים)

קתרסיס (כתב עת לביקורת במדעי הרוח והחברה דפים)

תכלת

האייל הקורא (כתב עת לענייני תרבות ואקטואליה)

מפנה (בסימן קריאה)

הד החינוך (ספרים עיון והדרכה)

במחנה

ידיעות אחרונות (המוסף לשבת, ספרות)

מעריב (ספרות וספרים)

מקור ראשון (דיוקן)

הארץ (מוסף חודשי-אקדמיה)

הצופה

כיוון

הד הגן

הקיבוץ (שבועון התנועה הקיבוצית)

Ynet

נענע

וואלה (תרבות ובידור)

תפוז, אנשים (הגיגים)

הבלוג (חומר אקדמי בעברית בנושאי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית)

עניין סוציולוגי

אתר מפמ"ר מדעי החברה

אתר עושים תקשורת (לציבור המורים והתלמידים הלומדים ומלמדים תקשורת)

אתר יהדות חופשית והגות עכשווית

אתר מי אני

רשת עמל

חיים חדשים

מרכז לחקר המוסיקה היהודית

עניין חברתי (עלון של חברת רכס)

​

ראיון למעריב (מגזין יום העצמאות) 

ראיון למעריב (מגזין יום כיפור)

ראיון לידיעות אחרונות (המוסף לשבת)

ראיון לירחון חיים חדשים 

ראיון לשבועון הקיבוץ 

​

• "אי אפשר להתייחס בשוויון נפש לספרו של עוז אלמוג, 'פרידה משרוליק'. על 1400 עמודיו הוא מונח על השולחן המטאפורי של כל מי שמוטרד בעניין גורלה של החברה הישראלית. אני מרשה לעצמי לנחש שהמו"לים התחננו בפני אלמוג שיגיש להם מהדורה מקוצרת של הספר, אבל הכותב התעקש כאן כדרכו להחזיק בקצוות: ספר שכל אדם משכיל יכול לקרוא, אבל רחב יריעה ותובעני. ספר הכתוב בשטף ובסגנון עברי קריא ומדויק, כזה שאנשי אקדמיה מגביהי חוטם וחסרי כשרון-כתיבה עלולים לקרוא לו בלעג 'ז'ורנליסטי': ועם זאת, ספר עמוס בהערות שוליים, הפניות ביבליוגרפיות ומראי מקום. ספר שיוצג בחנויות הספרים ויפקח עין תורנית אל רשמית רבי המכר, שבה שכן זמן רב קודמו הרזה, 'הצבר'. [...] אני מאמין שכדי לפצח ולנסח את האניגמה הדינמית הקרויה 'ישראליות' חייבת לבוא מחשבה חוצה דיסציפלינות ואפילו יומרנית במובן הטוב של המילה, ולכן יש לאלמוג תפקיד חשוב כל-כך בתהליך הפיצוח והניסוח. באותה דרך נועזת קושר אלמוג ב'פרידה משרוליק' קצוות, שמעט אנשי אקדמיה בעולם ובוודאי בישראל, מעזים לקשור. הוא מחבר אנליזה היסטורית מתועדת וחקורה היטב עם אמירה מגובשת על ישראל של היום. הוא אוסף מקורות מכל הסוגים והז'אנרים. [...] החיבור הזה בין אחרוני הפרטים לבין ההפשטות ומטבעות הלשון הכוללות ביותר, כדוגמת 'האמונה הדמוקרטית', עמוס מוקשים וסכנות, אבל אלמוג אינו נופל בהם מאחר שזו מהות הז'אנר. מעניין שדווקא כותבים שיש בכתיבתם אלמנטים דומים באו מן העיתונות אל המחקר, ובראשם עמוס אילון ותום שגב. [...] אלמוג בוחר לקרוא למערכת המתפרקת 'ציונית', ורואה בעצמו במובן זה 'פוסט ציוני', אך זו פוסט –ציונות דסקרפטיבית, שאינה דומה כמעט במאום לעמדות הפוסט-ציוניות המערערות על הציונות כאידאולוגיה, או מנסות להציג את לידת הציונות באופן ביקורתי. [...] עבודתו מכוונת להראות שהאתוס הקולקטיבי לא היה רק אידיאולוגיה מנחה ובוודאי לא היה מניפולציה, אלא טבעו היסודי של המפעל הציוני, שהכתיב וקבע את חייו של כל יחיד ושל כל תת-קבוצה. הציונות, על פי אלמוג, אינה אידיאולוגיה. היא תרבות במובנה הרחב. על כן הפרידה ממנה אינה פרידה שכלתנית מאידיאולוגיה, אלא דרמה מורכבת וכואבת, שבה נפרדת חברה מטבעה והופכת להיות משהו אחר, שטיבו עדיין לא נקבע." [רוביק רוזנטל, מעריב, ספרות וספרים]
   

• "על כתבי מנדלי מוכר ספרים אמר בזמנו המבקר הספרותי דוד פרישמן שלו יבוא מבול וימחק מתחת לשמיים את העיירה היהודית, ניתן יהיה לשחזר אותה על פי יצירותיו של מנדלי. במקרה של מנדלי 'המבול' אכן בא, ויש לקוות שלא כך יקרה לחברה הישראלית המתוארת ב'פרידה משרוליק'. אבל לו יבוא מבול כזה ניתן יהיה ללמוד רבות על החברה הישראלית מהכרכים מרובי הפרטים של אלמוג." [אריק גלסנר, מקור ראשון, דיוקן]
   

• "ספר חשוב זה בא לאמוד ולהמשיג את התמורה הניבטת באמצעי התקשורת (העיתונות הכתובה, הרדיו ובעיקר הטלוויזיה), מתיאטרון ומספרים שנכתבו בארץ מעת הקמת המדינה, כמי שחושפים תמורה בערכי היסוד של הכותבים. מקום נכבד מוקדש לבולטים שבעיתונאים ולדעותיהם, על יסוד ההנחה שהם האליטה או מוסרי דברה של האליטה החברתית בארץ. פרופסור אלמוג עמס מטלה ענקית ומורכבת זו על שכמו, כפי שהוא מעיד על עצמו, לאחר שצפה-הגה במפח הנפש שהסבו לציבור חגיגות היובל למדינת ישראל (ב-1998). האירועים אורגנו, מומנו והוגשו לציבור בניצוח משרדי הממשלה דאז ולא הם מושא המחקר. הסטטוסקופ של פרופסור אלמוג מוצמד כדי למדוד פעימות רגש (סלידה) שעוררו החגיגות – בכלים איכותניים. שני כרכי הספר כולם הגות השוואתית המשיבה לתודעה פרטים הולכים ונשכחים, ובזאת חשיבותו. טביעת עין המחבר קפדנית, חודרנית, וחשיבתו רבת דימויים, משרה רעננות, אך משוללת תימוכין כמותניים, וזאת מטעם פשוט: 'רגש' אינו מדיד וכלי מחקר הסוציולוגיה אינם מתאימים לאומדן רגשות. [...] ספרו של עוז אלמוג רהוט, הקריאה בו מהנה, הוא רב כמות, מחדד זיכרונות (או מאזכר נשכחות) של אירועי עבר, אף כאלה שלא תפשו בשעתם כותרות ראשיות, לפרטי פרטים. הקריאה בספר משובבת רוח ומועילה ללומדי חיי התרבות בישראל בעשוריה הראשונים, בפרט אם קרובה השקפת עולמם לזו של פרופסור עוז אלמוג." [גדעון קרסל, קתרסיס – כתב עת לביקורת במדעי הרוח והחברה]
   

• "ספרו של עוז אלמוג, 'פרידה משרוליק', הוא לפני הכל שערורייתי מבחינת ממדיו: שני כרכים עבים שמחזיקים 1,400 עמודים. כיצד כותבים ספר שכזה? כיצד קוראים בו? כיצד סוחבים אותו מחנות הספרים? בחמישה שערים, כל אחד מהם באורך של ספר שלם, המקיפים תחומי חוויה שונים באופיים -תקשורת, משפט, פסיכולוגיה, פמיניזם ומשפחה - מדגים אלמוג פעם אחר פעם את התזה המרכזית של ספרו: 'מגמה חברתית שהחלה להסתמן כמה עשורים קודם לכן באליטה הישראלית הוותיקה, המשכילה והמבוססת - המגמה להחליף את ההזדהות הציונית הטוטאלית והתמימה בתפיסה אנליטית-ביקורתית ואת הזיקה הלאומית בזיקות מסוג חדש'. [שאול סתר, וואלה, תרבות ובידור]
   

• "ספר חובה לכל מי שמתעניין בחברה הישראלית, מקור מופלא לתיעוד כל מה שקרה כאן". [גלעד סרי לוי, הבלוג (חומר אקדמי בעברית בנושאי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה חברתית)]
   

• "עוז אלמוג ממפה בספרו ציוני דרך משמעותיים בכל המגרשים הרלוונטיים: בתקשורת, במשפט, בפסיכולוגיה, בספרות, באמנות, באקדמיה ובפוליטיקה. שורתו התחתונה של המחקר: 'הצבר' מן הספר – והגלגול – הראשון הפך ל'ישראלי גוי', המבוסס על המודל המערבי של ה'יאפי'. מה שיוצר את ההבדל המשמעותי בין עוז אלמוג לנביאי זעם אחרים, או סתם 'קוטרים' הוא העובדה שלכל מסקנותיו הפחות או יותר ידועות ('החברה הישראלית מתערטלת מרוב ערכיה') הם תוצאותיו של מחקר מדעי מסודר." [חיותה דויטש, הצופה, מוסף]

• "עבודת המחקר של עוז אלמוג היא חיבור גדול חשוב על שינויים אידיאולוגיים ותרבותיים שחלו בקרב האליטה הישראלית בששת העשורים האחרונים. 'גיבורות' המחקר הן שתי קבוצות גיל: הבורגנות הציונית הוותיקה, שגילה קרוב לגיל המדינה, והיאפים ה'בתר ציוניים' (ילידי שנות השישים ואילך). [...] במקום אבל על התרבות הציונית או ביקורת רדיקלית על כשליה, מציע אלמוג – פיכחון 'לא הרעיון הציוני גוסס אלא התרבות הציונית הלאומית, על הקודים והסמלים שאפיינו אותה... היא הולכת ונעלמת לא רק מהנוף החברתי בארץ אלא גם מהנוסטלגיה הישראלית שרוממה אותה והתרפקה עליה'.  [...] ב'פרידה משרוליק' כל אחת מהחזיתות היא בהיקף של ספר – לפנינו חמישה ספרים מכונסים יחד, המתארים תהליכים חברתיים אצל הקבוצות הנזכרות. עצה לקורא שמתקשה בהתמודדות עם משימת הקריאה המלאה (אישית לא חשתי בכך): אפשר לקרוא את חלקי הספר על פי סדר עניין של הקורא, או להסתפק בשלב ראשון בקריאת המבוא והסיכום וחזית אחת או שתיים, שבהן הוא מוצא עניין מיוחד. [...] כדאי להתעכב על סגנון הכתיבה של אלמוג ועל היקפו של התיעוד בגוף הספר. בשונה מכמה חיבורים על התרבות הישראלית, המתפרסמים במסגרות אקדמיות ועל במות אחרות, 'פרידה משרוליק' כתוב בלשון בהירה שתורמת להבנת טענותיו. התפיסה שהנחתה את אלמוג באזכור מקורות והבאתם שונה מבחיבורים אחרים. סוציולוגים והיסטוריונים מביאים טענה ותומכים אותה בציטוט קצר, ואילו 'ספר זה מביא את העדויות עצמן ומניחן לפני הקורא (עמ' 41). העדויות כוללות קטעי מקורות שונים שאינם נגישים ו'נגאלו' מארכיונים, כמו עיתונות יומית מהעבר הטרום-אינטרנטי ותכניות רדיו וטלוויזיה. [...] העדויות שבספר 'מוצלבות' עם מאגר המחקרים שעסקו בחברה הישראלית, והן גם כוללות טקסטים של האמנויות הסיפוריות: סיפורת, תאטרון, קולנוע וטלוויזיה, מקורות אחרים כמו: ספרי תיעוד, ביוגרפיה, שירים, פרסומות. מבחינה זו 'פרידה משרוליק' הוא מחקר סוציולוגי חריג. [...] 'פרידה משרוליק' הוא החיבור הסוציולוגי המקיף ביותר שמשתמש ביצירות מהספרות, מהתאטרון ומהקולנוע (מהמרכז ומהשוליים) כמקורות תיעוד (ולא כעיטורים) של תהליכי שינוי אצל קבוצת האליטה בחברה הישראלית – תהליכים 'מודעים' ותהליכים של 'הלא מודע הפוליטי'. [...]
  לקוראים רבים בני חמישים ומעלה מסכם הספר אינפורמציות ותהליכים המוכרים להם ממסלול חייהם ומניסיונם האישי. יתרונו של חיבור זה על חיבורים אחרים הוא ב'מסע' בחמישה מסלולים, שלפחות חלק מתחנותיו מוכרות לרבים, אבל צירוף המסלולים יחד מחזיר אותם לעבר שחוו, והעיקר – לשינוי המרכזי של trajectoire זה – מאמונה ציונית לאמונה דמוקרטית קפיטליסטית.
  המחקר אינו מאפשר לקוראים 'לחטוא' בשני כיוונים שמעוותים את הדיון: אין בו נוסטלגיה וגם לא 'מציאת אשמים' וטרוניות כנגד יוצרי עיוותים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. לקוראים צעירים יותר המחקר מאפשר ללמוד מתוך אמפתיה זהירה (אבל חיונית לדעתי) את קורות הרעיון הציוני ושינויים הכרחיים ב'שרשרת הקריסה' וההתמוטטות האידיאולוגית של התרבות הציונית השלטת. לבסוף, יש להזכיר את דמותו של שרוליק [...] שרוליק שעל כריכת הספר הוא 'אמריקניזציה' של דוד טרטקובר לדמות הצבר; דמות זו מלווה את הקורא לאורך קריאת שני הכרכים של הספר. שרוליק מעוצב כבובת פלסטיק זולה, מוצר של חברה צרכנית, דגל ארצות הברית מתנוסס על חולצתו הלבנה, ספק-תפילין 'מסורתיים' על מצחו מתחת לכובע טמבל כחול וסנדלים כמו-תנ"כיים לרגליו  - צירוף הממחיש ויזואלית את המרתו של אייקון התרבות הציונית, שקווי עיצובו היו פשוטים, שובי לב, אבל גם פשטניים, באבזר 'מכוער' של תרבות גלובלית-אמריקאית, דמוקרטית וקפיטליסטית". [דן אוריין, דפים]
   

• "פרידה משרוליק הוא ככל הנראה אחד הספרים העבים ביותר שהופיע בעברית. לא פחות מ-1412 עמודים בשני כרכים עבי כרס. 'ימי צקלג' של ס. יזהר הנחשב לרומן העבה ביותר בעברית הוא להשוואה רק 1135 עמודים. והספר הזה אכן זקוק למספר העצום של העמודים. המחבר לקח על עצמו משימה מונומנטלית: לתעד את התפרקות החזון הציוני והתרבות 'הצברית' בכל תחומי התרבות והתקשורת הישראלית והחלפתו במשהו אחר. מהו המשהו הזה ? או הרבה יותר נכון המשהואים האלה? על כך מנסה אלמוג לענות ב-1412 העמודים האלה .
  ב"פרידה משרוליק"  מתעד הסוציולוג עוז אלמוג בצורה פרטנית כמעט ללא תקדים לספר כללי כל כך את התפתחות התרבות הישראלית בתחומים כמו התקשורת המודפסת והאלקטרונית, הספרות, מעמד הנשים, מעמד צה"ל בחברה הישראלית והתרבות הפופולארית ומנסה להסביר כיצד כל אלה הביאו לקריסתה של התרבות הצברית שפעם בעבר הלא כל כך רחוק הייתה דומיננטית במדינת ישראל. [...] מה שמעניין בו הוא עבודת התיעוד והביסוס. ספר שבו הוא סוקר בפירוט תחום אחר תחום של התרבות הפופולארית והתקשורתית הישראלית מצמיחת ספרות הנשים וכלה בסדרת הקומיקס זבנג. מהתפתחות העיתונות העברית וכלה בעלייתו של ערוץ 2. מתולדות הרכילות העיתונאית במדינת ישראל דרך התפתחות המשפט במדינת ישראל, התחזקות הארוטיקה, הפמיניזם וה'פסיכולוגיזם' בתרבות הישראלית ועד לשינוי שחל במעמדו של צה"ל. וזאת תוך שימת לב אובססיבית לפרטים הקטנים ביותר (כמו למשל מניית התוכניות השונות ששודרו בטלוויזיה הלימודית בראשית חייה) וזאת כדי להראות איך הכל קשור להכל בשינויים הדרסטיים שהם הביאו על התרבות הצברית הציונית [...] נראה שהוא ניסה להקיף כל דבר בעל חשיבות גדולה וקטנה יותר שעלה על דעתו שספק רב אם מישהו אחר היה טורח לתעד אותם. [...]
  נראה שאלמוג רושם את כל הפרטים האלה (שכולם ללא ספק מעניינים מאוד כשלעצמם) לא כל כך על מנת להוכיח את התזה שלו (שבאמת ספק אם יש מישהו שיטיל בה ספק) כמו משום שהגיע למסקנה שאם הוא לא ירשום את הפרטים האלה לזיכרון הדורות איש לא יעשה זאת במקומו. ויתכן שהוא צדק. הספר הזה הוא מכרה זהב לכל מי שרוצה לדעת על התפתחות התרבות הישראלית שאלמוג לקח על עצמו לתעד את האספקטים התקשורתיים שלה." [אלי אשד, סיכום האייל הקורא (כתב עת לענייני תרבות ואקטואליה)]
   

• "אין ספק שמשהו השתבש פה, מתי שהוא, כשלא שמנו לב. [...]  ספרו החדש ועב הכרס של פרופסור עוז אלמוג, "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית", בא לעשות קצת סדר בבלגן. אלמוג בוחן את החברה הישראלית, החילונית, המודרנית והאנטי-צברית בזכוכית מגדלת ומקדיש פרקים נרחבים לשינויים שהתרחשו בה בתחומי התקשורת, המשפט, הפסיכולוגיה, החינוך ועוד. [...]  
  אלמוג עושה עבודה רבה, חשובה ומצוינת, בבחינת כל מרכיב ומרכיב של ההוויה הישראלית, מתוכניות הרדיו הראשונות, דרך ירון זהבי וחבורת חסמב"ה ועד אתרי הסינגלס באינטרנט. הוא הופך כל אבן ואבן ומוכיח, באותות ובמופתים ובכמה אבחנות סוציולוגיות והיסטוריות מנוסחות היטב, שלא ממש השתנינו, תמיד היינו שונים. הציונות, כאידיאולוגיה, היתה מבוססת על ביקורת כלפי הקיים, כ"עולם ישן עדי יסוד נחריבה", כמעט דת של מתקני עולם המבקשים לשנות את היש. הביקורתיות הזו, לפי אלמוג, היא שחייבה את הפרידה משרוליק, מהטורייה, השיבריה והסרפן, כי אנחנו לא היינו, וכנראה גם לעולם לא נהיה, מאושרים לעמוד במקום אחד.
  הרצון לשנות והצורך להשתנות היו טמונים כבר וביתר עוז במי שהקימו את המדינה הזו והם ממשיכים לפעם גם בצאצאיהם. אולי אנחנו לא משתנים לכיוונים חיוביים במיוחד, אבל אנחנו גם לא נחים לרגע, ומרחקי הזמן בין "ישן" ל"חדש" הולכים ומתקצרים בכל יום. אופנות מתחלפות להן בקצב מסחרר יותר ויותר, מנהיגים פוליטיים מן הימין שפעם היה להם מצע אידיאולוגי מוצק שניתן היה לסמוך עליו או לא, מתחילים לזמר זמירות שמאלניות למהדרין, ומה שנותר מהשמאל נשמע כמו זאב ז'בוטינסקי בימיו הטובים. תוכניות הטלוויזיה של שנה שעברה הן חומר לנוסטלגיה, וכולנו נאחזים בציפורניים ברטרו, רק כדי שתהיה לנו איזו תחושת המשכיות מוסדרת.
  החברה הישראלית הנשקפת מספרו של אלמוג דומה למרתון של שחקני סטריפ-פוקר, שרצים כולם, במהירויות כאלו ואחרות בעודם משילים מעליהם פריטי לבוש וסממנים תרבותיים ורעיוניים, נעצרים לרגעים בצד הדרך כדי לחטוף מכל הבא ליד: גלובליזציה? שימו לנו אותה בבקבוק מים מינרלים מיובאים, בבקשה. קפיטליזם? הרי מישהו חייב לשלם למסכנים האלה שעומדים בשמש כדי לתת לנו את הבקבוקים, לא? דמוקרטיה? לא רוצים בקבוק? אין בעיה. זו מדינה חופשית. אתם גם יכולים להמשיך לרוץ עם הקפוטה והשטריימל, או עם השרוול והרסטות. [...] ממש כמו היאפים בארה"ב ששל שנות השמונים, אלו שהתפתחו מההיפים המרדניים של שנות השישים, גם אנחנו נטשנו את תורותיהם המהפכניות של קודמינו לטובת הנוחות הבורגנית המבוססת. אלמוג ממקם גם את הנטישה הזו במסגרת מהפכנית, כי ככה זה נראה כשמורדים במרד.
  אבל אל דאגה. למרות השינויים האדירים שהוא מונה ומסביר, לאלמוג אין ספק כי מדובר כאן בתהליך הנמצא עדיין בחיתוליו. הילדים שלנו עוד יעשו לנו בית-ספר, יחרצו עלינו משפט, יצאו נגדנו למלחמה ושוב יעוררו כאן מהפכות. הן אולי לא יהיו גדולות, ואולי לא נתפוס את עוצמתן בזמן אמת, אבל הן ללא ספק יקרו. בניגוד למדינות מתוקנות, שרק רוצות להגיע אל השקט והשלווה ומודדות את השינויים שהתרחשו בהן במהלך עשרות ואולי מאות שנים, אצלנו, הישן הוא מה שהיה בשנה שעברה. אנחנו לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, רוצים להיות כמו כולם אבל אחרת. ויוה לה רבולוסיון!" [נועה מנהיים, Ynet]
   

• "ספר זה שונה ממאמרים וספרים אחרים העוסקים בהתפתחויות בחברה הישראלית. הספר אינו מסתפק בתיאור ניתוח של תחום חיים אחד או שניים, אלא מתמודד בבת אחת עם (כמעט) מכלול החיים הישראליים. אילו המחבר היה נועץ בי טרם תחילת עבודתו הקולוסלית, הייתי אומר לו שזו משימה בלתי אפשרית לאדם אחד. גם כאשר הספר מונח לפני הקורא, בדיעבד זו נראית משימה בלתי נתפסת, מעוררת פליאה והתפלאות. הן מהצד של ההיקף והגיוון, והן של חיפוש מכנים משותפים, תהליכים אשר חותכים – על פי השקפת המחבר – את כל מגזרי חיינו. כדי לכתוב ספר כזה דרושה יכולת אינטגרציה מיוחדת במינה, שכן הספר מחבר בין התחומים, שט ביניהם בחופשיות, ומתייחס הדדית לפי הצורך. המחבר מגלה יכולת מופלאה לעבור מים של פרטים ואירועים להתבוננות כולית ממעוף הציפור וגזירה של תבניות חברתיות, אשר כביכול היו מונחות שם בפרטים אך איש לא שם לב אליהן לפניו. [...]
  אילולא היה מדובר במדען צעיר הייתי אומר שלפנינו 'עבודת חיים'. זהו ספר רחב היקף, המכסה יובל שנים בתולדות מדינת ישראל, חברתה והאליטה שלה. זהו ספר אינטגרטיבי, אשר למרות אורכו אין הוא משעמם אף לרגע. הספר 'מכניס סדר' בתופעה החברתית הייחודית שנקראת מדינת ישראל. אני חושב שהספר יביא כבוד גדול לאוניברסיטה. [...] באשר לקהל היעד של הספר: להערכתי, חלקים מן הספר יאומצו כקריאת חובה, או קריאה מומלצת במכללות ובאוניברסיטאות בקורסים כמו: 'החברה הישראלית', 'התקשורת הישראלית', 'תולדות המשפט הישראלי' ועוד. על פי סגנונו החף מז'רגון מקצועי כבד, הספר יתאים גם לקהל המשכיל הרחב." [פרופסור ברוך נבו, חוות דעת עבור ההוצאה לאור]
   

• "אלמוג מתאר את הסימנים להתפקרות זו [מדת הלאום הציונית] כמעט בכל תחום של המציאות החברתית והתרבותית. עיקרו של הספר הוא הצגה של סימנים אלה, שאותם מוצא אלמוג במגוון נרחב של כלים תרבותיים. הספר עושה זאת בצורה שיטתית ומסודרת, באמצעות חלוקת עולם התוכן של התרבות בישראל לחמש חזיתות. [...] יריעת הספר רחבה ביותר וקשה לסקור את כולה, ואפילו את מרביתה, ברשימה קצרה. [...] לכל אורך הספר מפגין אלמוג את היותו אנציקלופדיסט של 'ישראליאנה', את בקיאותו במגוון עצום של פרטים ומידע בתחומים מגוונים של המציאות בישראל. העושר האמפירי, כביטוי לאיסוף נתונים שקדני, הנו מרשים. מבחינה זו מהווה הספר מסמך מתעד מקיף של העשייה התרבותית בישראל במחצית המאה האחרונה. [...] אלמוג עושה בספר זה מעין עבודת שירות מרשימה עבור קהילת החוקרים. עבודת הארכיון המקיפה, ההפניה לכמות אדירה של מקורות מן התקשורת הכתובה והמשודרת, ממסמכי מדינה, מן האמנות לסוגיה השונים, והציטוטים הרבים מתוך כל אלה, כמו גם הריכוז של כל אלה יחדיו, מקנים לספר את עיקר איכותו." [מוטי רגב, מפנה, בסימן קריאה]
   

• "צריך לחשוב יותר מפעם אחת לפני שממליצים על ספר בן אלף וארבע מאות עמודים, כולל הערות וביבליוגרפיה. ובכל זאת, עוז אלמוג, מחוקרי הציונות החשובים היום, מגיש לציבור הישראלי חומר קריאה מרתק על הסיבות שהובילו חברה ציונית-אידיאליסטית להפוך לחברה שמאפייניה הם אולטרה-קפיטליזם (הפרטת ההון והישראליות) ו'האמונה הדמוקרטית' ש'הולכת ונהפכת משיטת שלטון למערכת טוטלית, מעין אמונה חילונית שבמרכזה פולחן זכויות האדם'. [...] למי שחשוב לדעת ולהבין את מקורם של המתחים האדירים הקיימים בחברה הישראלית היום, ספרו של אלמוג הוא מעיין בלתי נדלה של אינפורמציה הכתובה בלשון השווה לכל נפש, אפילו למי שמתיירא מעט מן ההיסטוריה ומן המחקר האקדמי." [סדן צבי, כיוון]
   

• "ספרו של הסוציולוג עוז אלמוג עוסק בבחינת התמורות בתרבות הישראלית מראשיתה ועד ימינו, והוא מצטרף לספרו 'הצבר דיוקן' כספר יסוד על התרבות הישראלית מתקופת היישוב ועד ימינו. [...] הספר יכול לשמש את המורה לסוציולוגיה ואת תלמידיו בפרקי הלימוד השונים במקצוע ובעיקר בפרק התרבות. [...] ספרו של עוז אלמוג מציג דוגמה מצוינת למחקר היסטורי-סוציולוגי ובכך יש הרחבה ללימוד שיטות המחקר. זהו ספר חובה למורה לסוציולוגיה, וראוי לרכוש עותקים ממנו לספריית בית הספר לשימוש התלמידים ולעבודות היחידה החמישית, שרבות מהן עוסקות בחברה הישראלית". [רונית אלעד וניסן נוה, עניין סוציולוגי]
   

• "יצא לאור בימים אלה ספר חדש של פרופ' עוז אלמוג 'פרידה משרוליק, שינוי ערכים באליטה הישראלית'. קולגות מוסרים לי שזהו ספר חובה (!) לכל מי שמלמד/ת תקשורת וקולנוע. [...] בספר יש ניתוח תופעות חברתיות ותקשורתיות לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. פרקים רבים נוגעים בנושאים הנלמדים הן בתקשורת והן בקולנוע, וניתן להפנות תלמידים לקורא פרקים נבחרים." [רשת עמל, אתר תוכנית הלימודים בתקשורת וחברה (לכיתות י'-י"ב)]
   

• "ספרו של עוז אלמוג אינו ספר קריאה במובן המקובל. זו אינה ספרות יפה, חרף העובדה שהספר כתוב ברהיטות בלי שימוש בעגת רחוב. [...] בקיאותו של המחבר בעובדות, גם אם נעזר באחרים, ראויה לכל שבח. אכן, התוצאה היא תחקיר רחב היקף, אוסף אדיר של עובדות, ניסוח כראוי, הסברתן כיאות והסקת המסקנה העיקרית של המחבר על יסוד אלה. [...] למרות אופיו המחקרי לכאורה של הספר, העלעול בו מתגלה עד מהרה לתענוג של ממש. כמו כל צרכן תקשורת, התאב לקרוא או לשמוע על אירועים שהיה עד להם יותר משהוא מתעניין במפולת בוץ ביפן או ברבבות חסרי בית בבנגלדש, כך המכיר את מציאות הוויה הישראלית בולע בתיאבון את ממצאי תחקירו של אלמוג כאילו היו חדשות ונצורות. לפתע מאות עמודי הספר אינם מכבידים אלא מהנים. הקורא מתקשה להאמין, כיצד שפע העובדות שאנו חווים אותן יום-יום זה עשרות בשנים, כשהן כתובות בשטף וחובקות את האירועים שרובם תפסו את הכותרות העיקריות של העיתונים, מצטרפות לספר מתח. אמנם כולנו יודעים 'את הסוף' העובדתי אך כמהים לפרשנותו של המחבר את השתלשלות העניינים." [גבריאל שטרסמן, מעריב]
   

• "עם הקביעה העובדתית הבאה אין לי בעיה: "התחנה הראשונה בדרכה של מהפכת העיתונות הכתובה בישראל הייתה הופעתו של ירחון הכרומו הראשון במדינה 'מוניטין', בחודש אוגוסט 1978". גם עם המשך הדברים אני חי בשלום: "'מוניטין' צמח על רקע משבר מלחמת יום הכיפורים, שהסיט את נקודת ההסתכלות של האינטליגנציה הישראלית מן המדינה אל היחיד וחידד את האוריינטציה הביקורתית". את הדברים כתב פרופ' עוז אלמוג בספרו המונומנטלי "פרידה משרוליק" (שינוי ערכים באליטה הישראלית), ניסיון שאפתני ביותר ומצליח בחלקו לתאר את התהליכים והשינויים התרבותיים והתקשורתיים בישראל.
  הייתי מסכם את תחקיר העומק המרשים של אלמוג המשתרע על פני שני כרכים ו–1,412 עמודים בפרפרזה יותר ספורטיבית: כיצד ריפתה ישראל את שרירי ישבנה המכווץ משנות צנע סוציאליסטיות, נטשה את נטייתה הסובייטית ונהייתה הפרנקופילית, גילתה את חירות הפרט לבחור את סגנון חייו ולמצות בשקיקה ועד הסוף את זכותו למצוץ את החיים עם ההתפכחות המרה משנות האימפריה, וההכרה המטלטלת כי מדיניות מנהיגיה וחזונם המחליד נמצאים בהיפוך גמור לשאיפה לנורמליות." [רון מיברג, מעריב, הנבחרת]