תמר אלמוג|עוז אלמוג   

הצבר - סיקור בתקשורת

 

ראיון למוסף הארץ

ראיון למקור ראשון 

ראיון לידיעות אחרונות (ספרות, תרבות, אמנות)

ראיון לעיתון תל אביב 

​

הספר אוזכר במגוון כלי תקשורת ובתוכם:

ערוץ 1 ("הופכים דף")

ערוץ 2 ("בעקבות הצבר האבוד" – תכנית מיוחדת של אמנון לוי)

גלי צה"ל ("מה בוער")

רשת ב' (מוסף רדיו לספרות)

רשת א' (מוסף רדיו לספרות)

רדיוס – רדיו אזורי ("שישי בא")

קתדרה
עיתון 77

הארץ (מוסף תרבות וספרות, מוסף ספרים)

ידיעות אחרונות (מוסף תרבות ספרות ואמנות, מגזין ממון)

מעריב

הצופה

עכבר העיר

על השרון ("כל הדרך למטה")

שער (תרבות וספרות)

פארווערטס 

​

• "מחקרו של עוז אלמוג הוא מחקר מקיף ומפורט, ראשון מסוגו, המבקש להציג תמונה שיטתית של תהליכי יצירתו של דור בארץ, לבחון את האופן שבו ביקשו מורים ומחנכים, פוליטיקאים וסופרים לעצב את אופיו ולנתח את הרכיבים השונים של החטיבה החברתית-התרבותית הזאת. [...] אלמוג נטל על עצמו משימה לא קלה וכתב מחקר שכבר מזמן צריך היה להיכתב, ובו סינתזה של המקורות והחיבורים הקיימים ושרטוט תמונה מפורטת של רפרטואר המרכיבים של דיוקן הצבר. במידה רבה כתב 'אנציקלופדיה' של התכונות המיוחסות לדור הצברים. [...] המחבר מציג גם את המנגנונים והסוכנים של החיברות הלאומי, את מערכת הסמלים והערכים שטיפחו ואת הרכיבים השונים של דמות הצבר ושל חברת הצברים. בחלקו זהו מחקר על תדמיות ודימויים, ובחלקו על תודעה עצמית ובחלקו דיוקן סוציולוגי-תרבותי. מבחינה זאת לפנינו תרומה נכבדה וראויה לציון לתולדות התרבות העברית." [יעקב שביט, קתדרה].

​

• "אלמוג כתב עבודה מורכבת עם ערך אינציקלופדי. [...] ראשית, אני מבקש לשבח את אלמוג על היריעה הרחבה. נדמה שלא נשארה פינה שלצבר היתה זיקה אליה, ושאלמוג לא סקר אותה או לפחות התבונן בה, ובשום שכל, בדרך כלל. כך הם פני הדברים גם ביחס ל'פינות' שאינן נכללות בהכרח בתוכנית הכשרתו כסוציולוג. אני מתכוון להערותיו המחדשות על המוסיקה של הצברים (בפרק המכונה 'תרבות המעגל'), להערותיו המרתקות על 'הקבוצה בשיח ובלשון' (בעיקר הדיון בין לשון הכתב ללשון הדיבור), להערותיו היפות והחשובות על הלבוש, התסרוקת, האיפור ועוד ועוד. שנית, אלמוג מצליח להעביר לנו – וזה, לדעתי, הישגו הגדול – את העוצמה ואת החיוניות האדירות של 'הסיפור הציוני'. למי שקורא את הספר מראשית ועד אחרית (כולל מאות ההערות וההפניות למאות מסמכים ומחקרים), נכונה חוויה של הלם. מקורו של ההלם הזה הוא, כמדומני, בהיוודעות חדשה-חריפה למאסוויות, לתחכום, ובעיקר לטוטליות של 'מנגנון החיברות' של 'הסיפור הציוני'. ההלם הזה הוא גם אינטלקטואלי וגם – וזה האספקט המעניין יותר – אמוציונלי." [יגאל שוורץ, הארץ -מוסף ספרים].

​

• "הספר העצום הוא מעין אנציקלופדיה של כל המשמעויות, האירוניות והקלישאות שנכרכו בדמותו של יליד הארץ. [...] בשבעת הפרקים הגדלים של הספר נמצא פרקי-ביניים רבים, הנדרשים לכל היבט אפשרי כמדומה, של מיתוס היסוד הזה. [...] הספר עשיר בציטטות, רבות מהן מתוך הספרות ההומוריסטית הנרחבת שליוותה את התגבשותו של מיתוס הצבר. אך הדיון של הד"ר עוז אלמוג הוא רציני ומדעי, סוציולוגי לעילא. רבים מן הדברים ידועים גם למי שלא התעניין מעולם בנושא במיוחד, אך האנציקלופדיה של הספר מרשימה ומשהו מהלכת-אימים. [...] הספר כולו טבוע באירוניה דיאלקטית: הוא מספר על עיצוב שהוא מתחילתו גם הרס. וריאציה על נושא הציונות באשר היא." [רשת יוחנן (יורם ברונובסקי), הארץ]

​

• "'הצבר – דיוקן' הוא ספר חשוב. עוז אלמוג מציג מחקר ביקורתי רחב יריעה של דמות הצבר, הנערך מתוך הכרה כי 'הצברים לא היו עשויים מעור אחד' וכי 'דמותו של הצבר עברה אידיאליזציה וסטריאוטיפיזציה'. אלמוג חולק על חוקרים הטוענים שדמות הצבר היא ביסודה מיתוס, וכי הצבר לא היה אלא 'פרי דמיונם ומאווייהם של האבות המייסדים, הסופרים והאמנים המגוייסים'. בספר מתוארת מערכת יחסים מורכבת בין דור המייסדים לבין דור הצברים. לא פטרונות חד-סיטרית, כפי שנטען בעבר, אלא יחסים המושתתים על מיזוג של הערצה וכבדו הדדי, תחושת עליונות של הצברים, ואדנות מצד דור המייסדים. המחבר חולק גם על הנסיונות לתאר את מיתוס הצבר כמורכב בעיקר מיסודות של שוביניזם לאומני ומיליטריזם. יותר מכך, אלמוג מציג את דור הצברים כ'דור הראשון שהחדיר את הצחוק להיכל הקדושה הציוני, ובכך היה הראון ש'טימא' ו'חילן' אותו.'בעקבות הצחוק הפלמח"אי באו גלים הולכים ומתגברים של הומור ישראלי, ובכלל זה הומור אנטי-ממסדי, וסדקו יותר ויותר את החומה הבצורה של האידיאליזם הציוני כבד הראש'." [נמרוד הלפרן, מעריב]

​

• "ספרו של אלמוג הוא אולי הביקורת הנוקבת ביותר שנכתבה אי-פעם 'מבפנים' ומתוך אמפתיה לתרבות הציונית-חילונית בהתהוותה, ושל הדת-האזרחית הישראלית בראשיתה. כל זאת למרות יחסו הדו ערכי של המחבר לאובייקטים של חקירתו, ואולי דווקא משום אמביוולנטיות זו. [...] ב-480 עמודי הספר מותיר אלמוג את הרושם כאילו עבר על כל עלון, עיתון או ספר שבו התבטאו בני ובנות 'דור המדינה', 'דור בארץ', או 'דור תש"ח' על עצמם, חברתם, שאיפותיהם, ציפיותיהם ודימויים העצמי, כולל יומנים ומכתבים אישיים. כן מובאים ניתוחם של חלק מן הסיפורים והשירים לפעוטות, ילדים ובני נוערים שעליהם גדל דור זה. ספרו של אלמוג [...] הוא במיטבו כאשר הוא מטפל במושגים המרכזיים של הצבריות ובעגה שלה. הקורא כמעט יכול לחוש את עצמו יושב בסחבקיות מסביב למדורה, טורף לצלילי הטמבור, החליל או האקורדיון את התרנגולת שנסחבה מן הלול של הקיבוץ." [ברוך קימרלינג, הארץ]

​

• “הספר עושה צדק היסטורי עם דיוקן 'הצבר' שבדור האחרון לפחות היה נושא ללעג ולסילוף דמות, ובעצם מעולם לא נחקר קודם לכן באופן מדעי מדוקדק כל כך. [...] כמי שחייו שלו חופפים במקצת את שולי התקופה שבה דן הספר, נגע במיוחד ללבי הפרק 'נזירים בחאקי' העוסק בביישנותם וצניעותם של הצברים ביחסים שבינו לבינה, וכפי שמעידה בו נתיבה בן יהודה, רבים מהם נפלו בקרבות תש"ח בתולים, בטרם ידעו אישה." [עמוס לויתן, עיתון 77]

​

• "זהו מחקר שמנתח באופן שיטתי "טקסטים צבריים" – טקסטים שבהם ביטאו הצברים את שאיפותיהם, תחושותיהם ועמדותיהם בעניינים שונים. המחבר מציין כי "ככל שניסה הצבר להיות 'יהודי חדש' ולהתרחק מהמסורת היהודית כמצוות החלוץ מלומדה, היתה זו רק התרחקות למראית עין. למעשה כל ישותו ומהותו אמרו יהודיות." [הצופה]

​

• "דמותו מלאת הסתירות של הצבר מתגלה בספר כנושאת הדגל המרדנית של הדת הציונית החילונית. הצברים היו ונותרו, לדעתו, האליטה הישראלית הבולטת ביתר, שצפניה החברתיים הפכו למיתוסים: הדוגריות, ההגשמה, הבלורית, ה'דווקא', ה'סמוך', ה'בטח', ה'חברמן', ה'מאה אחוז'. כל אלה מאפשרים מחקר סמיוטי-בלשי. הצבר לפי הספר הוא שילוב בין יגאל אלון למשה דיין. אולי בין גנדי ורפול מצד אחד ליצחק זמיר וחיים גורי מהצד האחר." [עדנה עברון, ידיעות אחרונות - מוסף תרבות ספרות ואמנות]

​

• "ספרו של הסוציולוג הד"ר עוז אלמוג הוא מחקר מקיף, הבוחן את דמות הצבר, סמליו, הוויתו ותרבותו ובודק צפנים תרבותיים שהפכו למיתוסים – הקומזי, הבלורית, הדוגריות, ההגשמה ואחרים." [עכבר העיר]

​

• "ספר עב כרס, מרתק." [צבי גילת, רדיוס - רדיו אזורי]

​

• "בספרו של הסוציולוג עוז אלמוג אפשר להסתכל כמו במראה." [צבי סלטון והדסה וולמן, רשת א' - מוסף רדיו לספרות]